הדרכת הורים להתערבות עם ילדיהם במצבי סטרס

ההורים הם סוכני השינוי העיקריים לילדיהם. חשוב שהורים ידעו להבחין ולזהות מצב שבו הילד או המתבגר במצוקה.

על פני השטח, לא תמיד ניתן יהיה לקשר את התנהגות הילד למצוקה. ביטויי מצוקה בקרב ילדים יהיו קצת יותר עקיפים ולא ישירים כמו אצל מבוגרים. ילדים לא יביעו את מצוקתם באופן ישיר באופן ורבלי אלא לרוב נראה זאת על ידי התסמינים הבאים:

כל התסמינים המצויינים מטה הם כמובן באופן יחסי לטמפרמנט ולאופי של הילד.

• אי שקט, חוסר מנוחה, תזזיתיות.
• הסתגרות- התנהגות המנעותית מתקשורת עם הסביבה, משיחה, ממשחק, מחברים ומאנשים קרובים.
• סומתיות- תלונות של כאבים גופניים, לרוב תלונות של כאבי בטן, וכאבי ראש.
• חלומות- אצל מבוגרים החלומות עוסקים בטראומה עצמה, אך אצל ילדים יתבטאו בעיתוי לילה, סיוטים וקשיים בשינה.
• התפתחות – ריגרסיה בהתפתחות הילד, לדוגמא: הרטבות לילה, גמגום, קושי שפתי.
• התנהגויות קצה- דריכות יתר של הילד לרעשים ותגובות קיצוניות, הצמדות יתר להורה.
• תוקפנות חדשה – הילד מביע מצוקה על ידי תוקפנות שלא הייתה בעבר כלפי הסביבה, אחים, הורים, חברים ועוד..

כאשר הילד במצוקה, תפקיד ההורה להכיל איזון בין שני צדדים:

מצד אחד, ההורה יביע תמיכה, הכלה, ולידציה לפחדיו של הילד לדוגמא. ילך בקצב של הילד, יאפשר ויתן תוקף למוצפות רגשית, לפחדים, בקשות, חרדות ועוד..

ומצד שני, ההורה יציב גבולות ויעזור לילד לחזור לתפקוד בהדרגה. חזרה הדרגתית לשלב ההתפתחותי שבו הילד צריך להיות.

שיווי המשקל של ההורה הוא קשה כאשר ההחלטה מה יהיה נכון לילד באותו הרגע. ובפרט עם ילד שעבר או עודנו עובר טראומה.

חשוב מאוד שההורה יביע גמישות מחשבתית לפעולה ותגובה וימצא את האיזון הנכון בין שני התפקידים אשר בסופו של דבר יעזרו לילד לחזור בהדרגתיות למצבו ההתפתחותי התקין.