ד' נערה בת 14 שהגיעה לטיפול כי מסרבת ללכת לבית הספר, וחווה דימוי עצמי נמוך.
ד': אני מאוד רוצה להיות עם החברות שלי, אין לי חברות בכיתה. אמרתי לרכז והוא אמר שנראה אחרי החגים והוא לא אמר לי כלום אז הבנתי שזה כבר לא יקרה.
אני: שיתפת את ההורים שאין לך בכיתה הזו חברים?
ד': כן, שיתפתי את אבא והוא לא עשה עם זה כלום, הוא אמר שזה ייקח קצת זמן עד שאני יכיר חברים חדשים אבל הוא לא מבין אותי.
אני: למה את מרגישה שהוא לא מבין אותך?
ד': כי הוא כל הזמן מספר לי על הילדות שלו
אני: מה הוא מספר לך?
ד': שלא היה לו בטחון עצמי והוא לא אהב את איך שהוא נראה וכל הזמן הוא אומר לי שאני צריכה לאהוב את עצמי ואת החיצוניות שלי
אני: ואיך את מרגישה שהוא אומר את הדברים האלה? שזה עוזר לך?
ד': בכלל לא, זה ממש לא מעניין אותי
אני: ועם אימא? את משתפת אותה בקשיים שלך?
ד': אמא שלי? נראה לך? מה שמעניין אותה זה אם הכנתי שיעורים או אם הלכתי לבית ספר, אני לא באמת מעניינת אותה. לא אכפת לה שאין לי חברות בכיתה.
מחקרים מהעבר סברו כי התבגרות נורמטיבית בהכרח כוללת סערה, דחק וקונפליקטים רבים ועוצמתיים בין מתבגרים להוריהם (storm and stress model, Blos et al.).
ממצאים עדכניים מראים שהתקשרות בטוחה קשורה בעליית מתח מתונה ביחסי מתבגר-הורה בגיל ההתבגרות, מתח שקשור בדרך כלל בנושאי מטלות הבית, מגבלות יציאה או הישגים לימודיים.
התקשרות בטוחה מנבאת מגוון רחב של תהליכים חיוביים: דימוי עצמי יציב, קשר טוב עם קבוצת השווים, קשר טוב עם ההורים, הבעה חופשית יותר של רגשות שליליים ופגיעות, ויסות רגשי טוב יותר, מנטליזציה, ועוד. מתבגרים צריכים איזון בין הצורך בהיפרדות (ופיתוח עצמאות) לקשר.
מתבגרים עם התקשרות בטוחה לוקחים סיכונים בחיי היומיום שלהם אבל כאשר חווים מצוקה הם פונים להורים שלהם כדי לקבל תמיכה, תיקוף והכוונה.
כאשר נער/ה מגיעים אלי אנחנו עוברים תהליך כדי להכיר בקשיים שהם חווים ומרגישים קושי לשתף בזה את הוריהם או אדם מבוגר אחר. במידת הצורך אני מערבת את ההורים ועוזרת להם להבין את משמעות ההקשבה, התיקוף, לשאול שאלות, לגלות סקרנות, ולא להתנהג בצורה שתלטנית , מאשימה ומבקרת.