שוב זה קורה, הצעקות האלה שלו, אני לא מבינה מה הוא רוצה ממנה, היא כל כך משתדלת ותמיד יש לו תלונות. רוב היום הוא בעבודה ועד שהוא מגיע האווירה בבית רגועה אימא מרשה לנו לעשות הכול אפילו דברים שאני יודעת שאימהות לא מסכימות. ברגע שהוא פותח את הדלת כולנו במן דריכות, מנסים לקלוט באיזה מצב רוח הוא. האמת, שעלי הוא תמיד מגונן אולי בגלל שאני הבת היחידה לשלושה אחים שגדולים ממני, לא גדולים בהרבה. אם הם מציקים לי הוא ישר כועס עליהם ומעניש אותם. היחס שלו כלפיי אף פעם לא גרם לי לאהוב אותו, האמת שאני לא מסוגלת לאהוב אף אחד שעושה לאימא שלי רע. אימא שלי מרגיעה אותי ותמיד אומרת איזה ילדה בוגרת אני. יש לי גם הרבה שיחות על זה עם אלונה חברתי הטובה, אני משתפת אותה, לא יכולתי שלא מפני שכשהיא באה אלי היא גם שומעת את הצעקות. בהתחלה הייתי מתכווצת מבושה והיא הייתה מביטה בי במן מבט מעריץ, תומך. הרגשתי בטוחה לספר לה מה עובר עלי והיא תמיד הייתה שם והקשיבה לי.
אני יושבת בחדרי על המיטה, הדלת סגורה, החלון פתוח וממנו נכנס אויר קריר נעים שמזכיר לי את חודש אלול, הרי ירושלים העצים הירוקים המפוזרים. אני עוצמת עיניים ונותנת לאוויר ללטף אותי, המחשבות עוברות לי בראש…אני יודעת שאת הבחור שאבחר להיות בעלי הוא יהיה חבר, אני אוכל לשתף אותו, להתייעץ אתו, אנחנו נחייה בבית שנמלא אותו בקולות של צחוק ושמחה. וגם אם לפעמים אכעס עליו זה יהיה בנינו בחדרי חדרים ולא משהו שהילדים שלנו יחוו.
אני פוקחת את עיני ומבינה שהזמן עבר ואני חיה את החלום של אותה ילדה שהייתי, רק שעכשיו אני בת ארבעים, נשואה באושר ובניתי משפחה לתפארת.
בתור ילדים אנחנו סופגים מהדמויות הכי חשובות לנו שבדר"כ אלה ההורים שלנו, את הגישה, היחס, האווירה, הרגשות, הדפוסים…סופגים חיובי ושלילי. אנחנו לומדים לחיות עם כל מה שהמציאות מביאה אלינו. רק שאנחנו מאוד חכמים, עם דברים שאנחנו לא יכולים להתמודד אנחנו מתחילים לפתח הגנות. ההגנות הללו שומרות עלינו ומאפשרות לנו להתמודד עם מציאות שקשה לנו.
אך כשאנחנו גדלים ומתבגרים אנחנו עדיין סוחבים אתנו את ההגנות הללו, וזה קורה כאשר רגש זהה לזה שהינו ילדים מתעורר. אך הפעם זה כבר לא רק מול ההורים שלנו, זה מול מעגל האנשים שאנחנו מתרועעים איתם ביום יום. אבל הכי בולט זה מול בני הזוג שלנו! ופה זה ממש מלכודת! ההגנות שפיתחנו פתאום ממש לא עובדות לנו יותר.. וממש מרגיזות את בני הזוג שלנו. לפעמים אנחנו כל כך בטוחים שההגנות הללו הם ממש אנחנו, שנולדנו כך והם חלק בלתי נפרד מאתנו עד שאנחנו לא מבינים שיהיה הרבה יותר טוב אם ניפרד מהם, מההגנות הללו שהלבשנו על עצמנו והם ממש לא חלק מאיתנו, שהם כבר לא שומרות עלינו אלא מזיקות לנו.
בני הזוג שלנו הם מעירים אותנו לצמוח, לגדול, מכריחים אותנו לפעול אחרת, להכיר את הילד הפגוע שבתוכנו, ללטף אותו להרגיע אותו ולספר לו שאנחנו כבר יכולים אחרת…
תגובה אחת
where to buy priligy Two studies showed that not one patient with measurements qualifying for fasciotomy required it